אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה

כנודע, ביחס לספר בראשית הורונו חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים" (ליתר דיוק: "אמר ר' יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו" – תנחומא לך לך סימן ט). ההגיון המונח בבסיס טענה זו הוא שהתורה מספרת לנו את סיפורי האבות בפרוטרוט בכדי להעניק לנו כלי התמודדות טובים עם אתגרי הדור, כשם שאבותינו התמודדו עם האתגרים בזמנם בהצלחה. בהקשר זה הפסוק שמובא בכותרתנו נמשל פעמים רבות על מהלכי הגלות והגאולה השונים שעם ישראל חווה במהלך אלפי שנות קיומו.
לפני ירידתו של יעקב אבינו ע"ה מצרימה, מוסרת לנו התורה על חלום נבואי שחווה בארץ כנען (בראשית מו, ב-ד):
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ".
המילה "אנכי" חוזרת על עצמה שלוש פעמים בשני הפסוקים של המונולוג הא-להי, והדברים אומרים דרשני. כנודע, גם מעמד עשרת הדברות, ההתגלות הא-להית ההמונית ביותר בתולדות ההיסטוריה, פתח במילת "אנכי". חכמינו ז"ל דרשו מילה זו בדרשה מופלאה ביותר (שבת קה, ב):
"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון מן התורה? … רבי יוחנן דידיה אמר 'אנכי' – נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית. רבנן אמרי: אמירה נעימה כתיבה יהיבה. איכא דאמרי אנכי למפרע: יהיבה כתיבה נאמנין אמריה" (מומלץ לראות פסיקתא רבתי פרשה כא, לסדרה ארוכה של דרשות המבארות את המילה "אנכי" באופנים שונים ומעמיקים).
מהרש"א (ר' שמואל אליעזר אידלש, מגדולי פרשני רש"י ותוספות על התלמוד, ומגדולי פרשני אגדות התלמוד, בן המאה ה-16 למניינם) מבאר שבביטוי הראשון ביקש ר' יוחנן לרמוז שהקב"ה בכבודו ובעצמו כתב את התורה, וזוהי תשורתו לישראל. כלומר: "אנא נפשי כתיבת יהבית" = אני בעצמי כתבתי ונתתי, או נתתי את כתיבתי (היא התורה). מנגד, חכמים ביקשו, מתוך מגמה של הרחקת הגשמות מהקב"ה, להדגיש שצורת הכתיבה של הלוחות היתה שונה מהאופן הרגיל, אלא בדבר ה' הלוחות נכתבו, מכח אמירתו.
אולם, זאת יש לדעת שפרשני הסוד ביכרו כיוון פרשני אחר לגמרי, לפיו הדגש במימרת ר' יוחנן, ומחלוקתו עם רבנן, הוא בשאלת מה נמסר בתורה. ניתן למצוא את תחילתו של תהליך נועז זה בדבריו של מהר"ל מפראג בספר תפארת ישראל (העוסק במהות התורה) פרק לז. מהר"ל מסביר שם שלר' יוחנן כאשר עוסקים בתורה מן הראוי לשים דגש גם על פעולת נותן התורה, ולבקש למצוא בתורה סדר א-להי מעמיק ונשגב יותר משהעולם הזה יכל להכיל. מנגד, חכמים סוברים שראוי להסתכל על התורה לאור תוכנהּ, ולא לאור נותנהּ. כלומר, התורה בעיקרה נועדה להגיד את מה שהיא אומרת, ואין לתור אחר תפקידים עמוקים יותר שלה, או לנסות לפרש את מגמת הא-ל במתן התורה. למותר לציין שמהר"ל עצמו נוטה להזדהות עם עמדתו של ר' יוחנן.
ביטוי מוקצן של עמדה זו ניתן למצוא פעמים רבות בתורת החסידות. נביא כאן מדבריו של בעל מאור עינים (לר' מנחם נחום טשרנוביל, מגדולי החסידות בדור השלישי; המקור בפירושו לפרשת יתרו):
"… הנה עשרת הדברות מתחיל ב'אנכי', ודרשו רז"ל 'אנא נפשי כתבית יהבית' – השם ברוך הוא, שהוא אין סוף, צמצם את עצמו כביכול, והקטין, בכדי שיוכל לשכון בתוכינו, שאנחנו בני גבול. וכביכול את נפשיותו נתן בתוכינו וזהו נפשי כו' יהבית…".
גישה זו סוברת שיש בתורה מימד א-להי ממש (אם כי קשה לנו עד מאוד להבין מה כוונת המכוון), ובמתן תורה התחולל מעין שיתוף גורל בין ישראל לאביהם שבשמים, מעין התערבות הדדית.
גישה זו מקבלת משנה תוקף ומשמעות בדברי הקב"ה ליעקב אבינו, בהם פתחנו. התורה משתמשת בביטוי "אנכי" שלוש פעמים בהקשר של הירידה מצרימה, ויותר חשוב מכך – בעלייה משם. הקב"ה בא לתאר בפני יעקב נכונות א-להית לסבול עם ישראל את סבל הגלות, לא בגילוי של אמפתיה, כי אם שותפות גורל אמיתית. כמו כן, מובע בפסוקים אלה רצון כן וטהור להעלות את ישראל מטיט היוון המצרי בכל מחיר, מתוך אחריות עמוקה לגורל האומה.
הזוהר הקדוש לומד יסוד חשוב מירידת השכינה עם יעקב מצרימה, יסוד שיש בו הרבה מן החיזוק והעידוד בעיתות צרה ומצוקה (חלק ג רצח, א; תרגום לעברית):
"ר' יצחק הלך בדרך ופגשו ר' חייא. אמר לו: אני מתראה בפניך, כי במדורך שוכנת גם השכינה. הוא שכתוב: 'וארד להצילו מיד מצרים', 'וארד'? 'ארד' היה צריך לומר! אלא 'וארד' מכוון לירידה קודמת שירד ה'? אימתי? כאשר ירד יעקב למצרים, ולמה ירד עימו? בכדי להצילו. שאלמלא היה הקב"ה ביניהם – לא היו יכולים ישראל לסבול את סבל הגלות. כשם שנאמר: 'עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו'. אמר לו: ודאי בכל מקום שיראל שרויים בו – הקב"ה ביניהם. ובכל מקום שאליו הולכים חכמי הדור – הקב"ה הולך עימם, כמו שכתוב: 'כי מלאכיו יצוה לך וגו' '. מנין לנו? שכתוב: 'ויעקב הלך לדרכו וגו' ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-להים זה'…".
תפיסה זו שימשה יסוד מוסד לתפיסת הגאולה של רבים מההוגים של ישראל לדורותיהם, שחשו בנוכחות השכינה ובתקומתה מעפרה, וראו בתקומת ישראל את פעמי הגאולה.
נסכם בדבריו הנשגבים של אחד מאדריכלי הגאולה על ]פי תורת הסוד, ר' אברהם אזולאי (סבו של הרב חיד"א), בספרו חסד לאברהם (מעין א נהר כב):
"…ובזה יובן נסיון אברהם אבינו ע"ה ברדתו למצרים, וגם נסיון יעקב אבינו ע"ה ברדת לחו"ל לחרן, שאמרו בזוהר כי 'האבות נכנסו בשלום ויצאו בשלום', וזהו כי להיות אויר ארץ העמים מטמא בלי ספק שם חוזק הקליפה לכל דבר שבעולם, אם להחטיאם באויר הטמא שהם מובלעים בתוכו ויתבטל שם כחם לשמור התורה והמצוה, ואם להיותם נמסרים שם ביד הקליפות, ושכיחא הזיקא ומן הראוי שיהיו בסכנות גוף ונפש. וזהו שבח אברהם אע"ה, שירד למצרים, עיקר מקום הקליפות – והכניעם שם, ולא ביטל עבודתו עבודת השמים. וכן יעקב אבינו ע"ה כשירד לחרן. ולכן כשירד יעקב למצרים פחד שמא ישתקע שם בתוך אותן הקליפות, ושם ישראל לא יזכר עוד, כי לא ידע אם דורות הנמשכים ממנו יוכלו לעמוד בנסיון, ושמא ישתכח מהם לשמור דרך ה' צדקה ומשפט, והש"י הבטיחו על זה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".
תשס"ח